העוד ירעם הרעם חלק ג' לזכור 2007. 8. 28
שוב הוא עומד לחמוק, לחזור ולשוטט לו בין הרי ירושלים, הוא לא יהיה שם לבד. אין סוף סיפורים עם סוף ובלי סוף, משוטטים שם, כאלה שיש מי שמחפש אותם כי לא יכול לשכוח אותם וכאלה שאין מי שיחפש אותם משום ששכח אותם או שאינו רוצה לזכור אותם. יהיו כאלה ויהיו כאלה. סיפורים רבים יש להם זכרון ארוך, זכרון של היסטוריה. זכרון שאבק של סיפורים חדשים מכסה אותם אבל הם ישנם שם מחכים עד שתבוא יד מקרית ותפריח מעליהם את האבק ותציב במקומו סימני שאלה: היה או לא היה? ואם היה למה נשכח? למה לא סופר? למה לא דובר בו? האם נשכח או הושכח?
הנה הוא מציץ אלי מבין ההרים, מחייך אלי חיוך שקט להרגיע כאומר: 'לא נורא, ניסית ולא הצלחת, לא נורא, אני עוד אחזור, ברעם או בקול דממה דקה. אני סיפור של עם ישראל ויש לי גם תכונות אופי של עם ישראל. כן, ההיסטוריה הארוכה לימדה אותנו לחכות בסבלנות, למהר ולשכוח ולמהר ולנסות לא לשכוח. אנחנו עם הנצח ובעיקר שאין עוד עם כמונו שאוהב להנציח את עצמו. ובאמת, תגיד לי מי יכול לזכור כל כך הרבה דברים לא נעימים שטוב לשכוח אותם, אם רק היינו יכולים?'
עוד מעט, עוד פחות משנה , יהיה הזכרון הזה בן ששים. ואני, אני כבר שייך לדור שהצעירים אומרים עליו שהוא זקן, ובחיוך שיש בו אהכה או בוז ממהרים, כדי לרכך את הדברים, לספר את הבדיחה על זקני צפת שלא זוכרים ומסבירים לכולם, לכל אלה שממזמן יודעים את הבדיחה, כי הזקנים לא זוכרים בגלל שבגיל מתקדם הזיכרון הוא כבר לא כל כך... או בגלל שהדברים בכלל לא היו.
כמעט שישים שנה אני נושא את הזכרון הזה. אינני זוכר את הפנים אבל אני זוכר את השריקה. שריקה שעוד היה בה יותר נשיפה משריקה. אני זוכר את העמידה לרגלי המרפסת מתחת לעצי הקזוארינות. אני זוכר את צהלת הפרידה כשפנו ללכת לביתם. ללכת למקום שכעבור זמן קצר ילד קטן איבד בו את ביתו החם ומצא את מותו, או שהמוות מצא אותו. אני זוכר את זה כמו שזוכרים אהבה ראשונה.
שוב הוא עומד לחמוק, לחזור ולשוטט בין הרי ירושלים. 'שיחמוק', אני אומר לעצמי. 'שישוטט לו בין ההרים, הרחק הרחק, שלא אראה אותו, שלא אזכור אותו, אך הוא מחייך אלי כאומר לי:' לא, איתך אני נשאר. קשה לך? קח פסק זמן. שכח ממני לזמן מה, אך דע לך, אני אחזור, אני רוצה לדעת את התשובה'.
עוד היינו ילדים קטנים. עוד לא ידענו להתאבל. ידענו לבכות כשכאב לנו. ידענו לבכות כשפגעו ברגשותינו, אבל המוות היה אנונימי בשבילנו, לא הבנו אותו. לילה לילה הייתי שומע מהחדר השני את בכיה של אמי. כבר שמענו על הניספים בתאי הגזים. כבר שמענו על הנשרפים במשרפות. אבל בשבילי זה היה תאורטי. לא ידעתי ש"בסיה" זה בתיה. לא ידעתי ש"רסיה" זה רעיה. ידעתי שהיו לי דודות שאלה היו שמותיהן, ושהיה לי דוד שקראו לו גדליה, ושהיו לי סבא וסבתא, אבל הם היו אי שם באירופה, הם היו תאורטיים, לא כמו של כל הילדים האחרים. הם היו כאלה שעלו לשמים בעשן המשרפות. ידענו להיות עצובים מכל מיני סיבות, ואני הייתי עצוב גם משום שידעתי שאימא שלי עצובה.
שמענו על נספים וידענו על נשרפים אבל הרוגים עוד היו חידה. לי כבר היה הרוג משלי: יענקל'ה שנהג במשאית כדי להביא לנו אוכל בזמן המצור ולי הוא הבטיח להביא מתל אביב תות שדה בשמנת. הוא היה הנהג שלנו עד שהפסיק לבוא כי נהרג בדרך. לא הכרנו אותו לפני המלחמה ואני לא יודע אם מישהו מלבדי זכר אותו ורק אני זוכר אותו עד היום. כי כולם כבר לא בין החיים.
ולפתע, ביום בהיר אחד נהרג לנו דני. דני שהכרתי אותו כל כך מקרוב. הוא לא הלך למקומות של מוות, המוות בא אליו, לקחת אותו מהמקום בו היה אמור להיות הבטוח ביותר. ככה סתם, בלי כל סיבה. דני וחבריו הקטנים שאיש לא ביקש להקריב אותם ושאלוהים לא ביקש אותם כקורבן. אז למה? לא הבנתי אז ואני לא מבין גם כיום.
ימים מספר לאחר ההפצצה שבאחת הוסיפה לצרור החיים את ההרוגים הקטנים האלה. פירסם רק עיתון ישראלי אחד דברי הספד. דברי הספד של אבא יהודי על קברו של ילד יהודי. הם לא היו נספים ונשרפים, אלה היו היהודים של שם. הם היו ההרוגים של כאן, של מי שנולד בארץ ישראל של מי שנצרב בשמש המזרח תיכונית. עליהם לא נכתב הרבה בעיתונות, לא הזרה ולא הישראלית. הספד שבא לומר לנו שיש קשר ויש המשכיות בין הילד היהודי שתמונתו בלכתו אל מחנה ההשמדה באירופה בידיים מורמות בכניעה היתה לאחד מסמלי ההשמדה לבין הילדים שנולדו חפשים וגאים בארץ ישראל. ומאידך יש קשר ויש המשכיות בין שמידי היהודים באירופה לבין משמידי היהודים בארץ ישראל.
והלקח: בניגוד לדבריו של ביאליק, לא ארור הוא הנוקם את נקמת דמו של ילד קטן. אלא עלינו, על מקימי ומקיימי המדינה היהודית לנקום את דמו של הילד דני ולהראות לעולם כי דם יהודי שוב לא יהיה הפקר.
מאז מותו של דני נהרגו עוד ילדים רבים על האדמה הזו ותחת השמש הזו. נקמת הדם לא פסקה אף פעם. ההרג לא הבחין יותר בין דם ילד יהודי לדם ילד ערבי. את דמם של אלה ספגה האדמה וגם את דמם של אלה. את דמם של אלה השמש הזו וגם את דמם של אלה.
מאז הריגתו של דני נוספו עוד הרוגים לרשימת ההרוגים שלי שאותם אני נושא איתי. הם לא נותנים לי לשכוח אותם. הם באים אלי בלילות. מתייצבים אצלי כבמסדר, אחד לאחד. אני רואה אותם כפי שראיתי אותם אז. ילד וילד, נער ונער, בחור ובחור, לפי הסדר, ממלחמת השחרור ופעולות התגמול ומלחמת סיני ומלחמת ההתשה ומלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. מאז יש לי רק מתים. כל חיי אני נושא איתי את מתי: מהנספים והנשרפים, וההרוגים, והמתים. כך אני מסווג אותם בחלום ובהקיץ, כי רק כך אני לא אשכח אף אחד. כי כל אחד מהם היה חלק בחיי, ולכל אחד מהם מקום בזכרוני.
ואם יהיו דבריי אלה דיברי זיכרון לדני שור וחבריו, דייני.
שוב הוא עומד לחמוק, לחזור ולשוטט לו בין הרי ירושלים, הוא לא יהיה שם לבד. אין סוף סיפורים עם סוף ובלי סוף, משוטטים שם, כאלה שיש מי שמחפש אותם כי לא יכול לשכוח אותם וכאלה שאין מי שיחפש אותם משום ששכח אותם או שאינו רוצה לזכור אותם. יהיו כאלה ויהיו כאלה. סיפורים רבים יש להם זכרון ארוך, זכרון של היסטוריה. זכרון שאבק של סיפורים חדשים מכסה אותם אבל הם ישנם שם מחכים עד שתבוא יד מקרית ותפריח מעליהם את האבק ותציב במקומו סימני שאלה: היה או לא היה? ואם היה למה נשכח? למה לא סופר? למה לא דובר בו? האם נשכח או הושכח?
הנה הוא מציץ אלי מבין ההרים, מחייך אלי חיוך שקט להרגיע כאומר: 'לא נורא, ניסית ולא הצלחת, לא נורא, אני עוד אחזור, ברעם או בקול דממה דקה. אני סיפור של עם ישראל ויש לי גם תכונות אופי של עם ישראל. כן, ההיסטוריה הארוכה לימדה אותנו לחכות בסבלנות, למהר ולשכוח ולמהר ולנסות לא לשכוח. אנחנו עם הנצח ובעיקר שאין עוד עם כמונו שאוהב להנציח את עצמו. ובאמת, תגיד לי מי יכול לזכור כל כך הרבה דברים לא נעימים שטוב לשכוח אותם, אם רק היינו יכולים?'
עוד מעט, עוד פחות משנה , יהיה הזכרון הזה בן ששים. ואני, אני כבר שייך לדור שהצעירים אומרים עליו שהוא זקן, ובחיוך שיש בו אהכה או בוז ממהרים, כדי לרכך את הדברים, לספר את הבדיחה על זקני צפת שלא זוכרים ומסבירים לכולם, לכל אלה שממזמן יודעים את הבדיחה, כי הזקנים לא זוכרים בגלל שבגיל מתקדם הזיכרון הוא כבר לא כל כך... או בגלל שהדברים בכלל לא היו.
כמעט שישים שנה אני נושא את הזכרון הזה. אינני זוכר את הפנים אבל אני זוכר את השריקה. שריקה שעוד היה בה יותר נשיפה משריקה. אני זוכר את העמידה לרגלי המרפסת מתחת לעצי הקזוארינות. אני זוכר את צהלת הפרידה כשפנו ללכת לביתם. ללכת למקום שכעבור זמן קצר ילד קטן איבד בו את ביתו החם ומצא את מותו, או שהמוות מצא אותו. אני זוכר את זה כמו שזוכרים אהבה ראשונה.
שוב הוא עומד לחמוק, לחזור ולשוטט בין הרי ירושלים. 'שיחמוק', אני אומר לעצמי. 'שישוטט לו בין ההרים, הרחק הרחק, שלא אראה אותו, שלא אזכור אותו, אך הוא מחייך אלי כאומר לי:' לא, איתך אני נשאר. קשה לך? קח פסק זמן. שכח ממני לזמן מה, אך דע לך, אני אחזור, אני רוצה לדעת את התשובה'.
עוד היינו ילדים קטנים. עוד לא ידענו להתאבל. ידענו לבכות כשכאב לנו. ידענו לבכות כשפגעו ברגשותינו, אבל המוות היה אנונימי בשבילנו, לא הבנו אותו. לילה לילה הייתי שומע מהחדר השני את בכיה של אמי. כבר שמענו על הניספים בתאי הגזים. כבר שמענו על הנשרפים במשרפות. אבל בשבילי זה היה תאורטי. לא ידעתי ש"בסיה" זה בתיה. לא ידעתי ש"רסיה" זה רעיה. ידעתי שהיו לי דודות שאלה היו שמותיהן, ושהיה לי דוד שקראו לו גדליה, ושהיו לי סבא וסבתא, אבל הם היו אי שם באירופה, הם היו תאורטיים, לא כמו של כל הילדים האחרים. הם היו כאלה שעלו לשמים בעשן המשרפות. ידענו להיות עצובים מכל מיני סיבות, ואני הייתי עצוב גם משום שידעתי שאימא שלי עצובה.
שמענו על נספים וידענו על נשרפים אבל הרוגים עוד היו חידה. לי כבר היה הרוג משלי: יענקל'ה שנהג במשאית כדי להביא לנו אוכל בזמן המצור ולי הוא הבטיח להביא מתל אביב תות שדה בשמנת. הוא היה הנהג שלנו עד שהפסיק לבוא כי נהרג בדרך. לא הכרנו אותו לפני המלחמה ואני לא יודע אם מישהו מלבדי זכר אותו ורק אני זוכר אותו עד היום. כי כולם כבר לא בין החיים.
ולפתע, ביום בהיר אחד נהרג לנו דני. דני שהכרתי אותו כל כך מקרוב. הוא לא הלך למקומות של מוות, המוות בא אליו, לקחת אותו מהמקום בו היה אמור להיות הבטוח ביותר. ככה סתם, בלי כל סיבה. דני וחבריו הקטנים שאיש לא ביקש להקריב אותם ושאלוהים לא ביקש אותם כקורבן. אז למה? לא הבנתי אז ואני לא מבין גם כיום.
ימים מספר לאחר ההפצצה שבאחת הוסיפה לצרור החיים את ההרוגים הקטנים האלה. פירסם רק עיתון ישראלי אחד דברי הספד. דברי הספד של אבא יהודי על קברו של ילד יהודי. הם לא היו נספים ונשרפים, אלה היו היהודים של שם. הם היו ההרוגים של כאן, של מי שנולד בארץ ישראל של מי שנצרב בשמש המזרח תיכונית. עליהם לא נכתב הרבה בעיתונות, לא הזרה ולא הישראלית. הספד שבא לומר לנו שיש קשר ויש המשכיות בין הילד היהודי שתמונתו בלכתו אל מחנה ההשמדה באירופה בידיים מורמות בכניעה היתה לאחד מסמלי ההשמדה לבין הילדים שנולדו חפשים וגאים בארץ ישראל. ומאידך יש קשר ויש המשכיות בין שמידי היהודים באירופה לבין משמידי היהודים בארץ ישראל.
והלקח: בניגוד לדבריו של ביאליק, לא ארור הוא הנוקם את נקמת דמו של ילד קטן. אלא עלינו, על מקימי ומקיימי המדינה היהודית לנקום את דמו של הילד דני ולהראות לעולם כי דם יהודי שוב לא יהיה הפקר.
מאז מותו של דני נהרגו עוד ילדים רבים על האדמה הזו ותחת השמש הזו. נקמת הדם לא פסקה אף פעם. ההרג לא הבחין יותר בין דם ילד יהודי לדם ילד ערבי. את דמם של אלה ספגה האדמה וגם את דמם של אלה. את דמם של אלה השמש הזו וגם את דמם של אלה.
מאז הריגתו של דני נוספו עוד הרוגים לרשימת ההרוגים שלי שאותם אני נושא איתי. הם לא נותנים לי לשכוח אותם. הם באים אלי בלילות. מתייצבים אצלי כבמסדר, אחד לאחד. אני רואה אותם כפי שראיתי אותם אז. ילד וילד, נער ונער, בחור ובחור, לפי הסדר, ממלחמת השחרור ופעולות התגמול ומלחמת סיני ומלחמת ההתשה ומלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. מאז יש לי רק מתים. כל חיי אני נושא איתי את מתי: מהנספים והנשרפים, וההרוגים, והמתים. כך אני מסווג אותם בחלום ובהקיץ, כי רק כך אני לא אשכח אף אחד. כי כל אחד מהם היה חלק בחיי, ולכל אחד מהם מקום בזכרוני.
ואם יהיו דבריי אלה דיברי זיכרון לדני שור וחבריו, דייני.
